על אביב הנקה ודגים

 יש משהו באוויר, באביב הזה.

אותה התקופה בה נכנסנו לבית שתכננו ובנינו (כמעט) במו ידינו, בגבעת השבשבת. תקופה כזו שכל שנה מחדש עושה לי פרפרים של פריחה והתחדשות בבטן. אותה תקופה בה ילדתי 2 מתוך 3 האהובים שלי. טוב, התחדשות אמרתי, נכון..

תמיד רציתי רצפת פסיפס, או לפחות איזשהו אלמנט פסיפסי בבית. ישבתי , תכננתי, שברתי, הדבקתי ויצרתי פסיפס דגים, שהרצף שלנו הדביק וחיבר לרצפת רחבת הכניסה. 

למה דגים, כולם שאלו. מי מכם מזל דגים?..

אף אחד מאיתנו לא. אבל הבית כן - כי נכנסנו אליו בדיוק במזל דגים..וחוצמזה, דגים למזל, ונגד עין הרע. מה יש? לא מזיק שיהיו בכניסה.

בשנים היפות בהן גרנו בבית ההוא האהוב (עכשיו כבר לא..עזבו, זה סיפור לפוסט אחר), ישבו הילדים על פסיפס הדגים ואכלו קרטיבים.

אני נהגתי לשבת שם בבוקר, על המדרגות ולשתות קפה, בוהה בעץ השסקים של השכנה שצמח ממנה ועד אלינו.

רחבת הכניסה שפנתה מערבה ואל גבעת השבשבת, עם פסיפס הדגים היו אחד המקומות האהובים עלי בבית. שם גם ישבתי להניק לפעמים אחר הצהרים בימים כאלה של חורף. כשהשמש המערבית מפשירה ומלטפת אותי ואת היונקת הנמרצת..

שנה וחצי של הנקה אינטנסיבית , שמצטרפת לעוד שנה ולעוד שנה וחצי. סה"כ הנקתי 4 שנים מחיי הבוגרים, קולטים?..

לא רוצה להכנס לכל הבעד והנגד של הנקה. אני מאמינה בחיבור אישי ואינטואיטיבי. או שיש, או שלא. אני מיד התחברתי. 

כבר בבית החולים, עם עידו, כשלא היה לי מושג איך מתחילים, ומה מכניסים לאן..הגיעה אחות חדר התינוקות על תקן יועצת הנקה, דחפה בחזקה את התינוק הטרי והריחני ישר לציצי, והפלא קרה. הטרי והריחני ידע בדיוק מה צריך לעשות. כאילו עבר בעצמו קורס מזורז ליונקים מתחילים מתישהוא במהלך תשעת החודשים שלו ברחם שלי.

זוכרת עד היום את הכאב החד. כמו בפרסומת של האגיס או מטרנה, שרצה אז בערוץ 2. דימיינתי את האמא המניקה, נושכת שפתיים ומביטה אל הטרי והריחני במבט אוהב. במבט מוקסם. פלא.

מאז הנקתי אותו בכל זמן ובכל מקום. לא היו זמנים. כל פעם כשהוא צייץ, דחפתי לו ציצי. והיינו מאד מרוצים. גם אני, שהתמסרתי אליו באופן מלא . וגם הוא, שאני הייתי בשבילו כל מה שהוא הכיר..

בגיחותי הרבות לקניון איתו (ילד של חורף, מתנצלת מראש..) התביישתי בתחילה להניק בפומבי, ונהגתי להסתתר בתא הלבשה אחד בזארה, שהיה חביב עלי במיוחד, כי היה גדול מספיק להכניס אליו גם את העגלה.
אני חושבת שהמוכרות כבר הכירו אותי. ליתר בטחון, תמיד הכנסתי איתי איזה פריט למדידה. שלא ישאלו שאלות מיותרות. לרב הייתי גם קונה אותו בסוף..

אח"כ גיליתי את תא ההנקה המצומצם בשילב. לא ממש מוצלח, כי תמיד היתה אמא מניקה אחרת מתדפקת בחוסר סבלנות על הדלת, ורוצה כבר להכנס..

עם איתי, האמצעי שלי, כבר התחלתי להשתכלל ולהניק בחוץ מכוסה בחיתול טטרה, שהאמצעי היה מחובר אליו שנים ארוכות, וזכה לכינוי האלמותי : נפי(nafi).

כשהגיעה שירה, השלישית, כדרכם של שלישיים, הכל כבר זרם. ואני הנקתי תחת כל עץ רענן.

עם חיתול/ שמיכה/ מעיל/ בלי כלום. יו ניים איט. שברתי שיאים של הנקה בבתי קפה, בטיולים, ברחוב.

ולמרות שהיתה מס' 3 עדיין החזקתי בנוהל הישן והטוב - הילדה מצייצת - מיד שולפים ציצי. מה שבטוח בטוח. סוס מנצח לא מחליפים

אחרי שירה, נולדה הרביעית. לא בדיוק ילדה, אבל המון סממנים דומים של הריון, חבלי לידה, וגדילה. קוראים לה בובה בלה.

בובה בלה צומחת גדלה ומתפתחת ואיתה הופך חיתול הטטרה שפעם כיסה אותי בזמן ההנקות לסינר הנקה מעוצב ומדוגם.
ויש שם דג, למזל, ונגד עין הרע כמובן..שיהיה לקטנטן שם בפנים עם מה לשחק בזמן שהוא יונק את הזהב הנוזלי..

בשבילכן זה פשוט סינר הנקה.



בשבילי זה זכרון מתוק של בית אהוב, של תינוק ריחני וחמים ושבע. של אביב ושל התחדשות וגדילה.

אביב שמח :)