על אביב הנקה ודגים

 יש משהו באוויר, באביב הזה.

אותה התקופה בה נכנסנו לבית שתכננו ובנינו (כמעט) במו ידינו, בגבעת השבשבת. תקופה כזו שכל שנה מחדש עושה לי פרפרים של פריחה והתחדשות בבטן. אותה תקופה בה ילדתי 2 מתוך 3 האהובים שלי. טוב, התחדשות אמרתי, נכון..

תמיד רציתי רצפת פסיפס, או לפחות איזשהו אלמנט פסיפסי בבית. ישבתי , תכננתי, שברתי, הדבקתי ויצרתי פסיפס דגים, שהרצף שלנו הדביק וחיבר לרצפת רחבת הכניסה. 

למה דגים, כולם שאלו. מי מכם מזל דגים?..

אף אחד מאיתנו לא. אבל הבית כן - כי נכנסנו אליו בדיוק במזל דגים..וחוצמזה, דגים למזל, ונגד עין הרע. מה יש? לא מזיק שיהיו בכניסה.

בשנים היפות בהן גרנו בבית ההוא האהוב (עכשיו כבר לא..עזבו, זה סיפור לפוסט אחר), ישבו הילדים על פסיפס הדגים ואכלו קרטיבים.

אני נהגתי לשבת שם בבוקר, על המדרגות ולשתות קפה, בוהה בעץ השסקים של השכנה שצמח ממנה ועד אלינו.

רחבת הכניסה שפנתה מערבה ואל גבעת השבשבת, עם פסיפס הדגים היו אחד המקומות האהובים עלי בבית. שם גם ישבתי להניק לפעמים אחר הצהרים בימים כאלה של חורף. כשהשמש המערבית מפשירה ומלטפת אותי ואת היונקת הנמרצת..

שנה וחצי של הנקה אינטנסיבית , שמצטרפת לעוד שנה ולעוד שנה וחצי. סה"כ הנקתי 4 שנים מחיי הבוגרים, קולטים?..

לא רוצה להכנס לכל הבעד והנגד של הנקה. אני מאמינה בחיבור אישי ואינטואיטיבי. או שיש, או שלא. אני מיד התחברתי. 

כבר בבית החולים, עם עידו, כשלא היה לי מושג איך מתחילים, ומה מכניסים לאן..הגיעה אחות חדר התינוקות על תקן יועצת הנקה, דחפה בחזקה את התינוק הטרי והריחני ישר לציצי, והפלא קרה. הטרי והריחני ידע בדיוק מה צריך לעשות. כאילו עבר בעצמו קורס מזורז ליונקים מתחילים מתישהוא במהלך תשעת החודשים שלו ברחם שלי.

זוכרת עד היום את הכאב החד. כמו בפרסומת של האגיס או מטרנה, שרצה אז בערוץ 2. דימיינתי את האמא המניקה, נושכת שפתיים ומביטה אל הטרי והריחני במבט אוהב. במבט מוקסם. פלא.

מאז הנקתי אותו בכל זמן ובכל מקום. לא היו זמנים. כל פעם כשהוא צייץ, דחפתי לו ציצי. והיינו מאד מרוצים. גם אני, שהתמסרתי אליו באופן מלא . וגם הוא, שאני הייתי בשבילו כל מה שהוא הכיר..

בגיחותי הרבות לקניון איתו (ילד של חורף, מתנצלת מראש..) התביישתי בתחילה להניק בפומבי, ונהגתי להסתתר בתא הלבשה אחד בזארה, שהיה חביב עלי במיוחד, כי היה גדול מספיק להכניס אליו גם את העגלה.
אני חושבת שהמוכרות כבר הכירו אותי. ליתר בטחון, תמיד הכנסתי איתי איזה פריט למדידה. שלא ישאלו שאלות מיותרות. לרב הייתי גם קונה אותו בסוף..

אח"כ גיליתי את תא ההנקה המצומצם בשילב. לא ממש מוצלח, כי תמיד היתה אמא מניקה אחרת מתדפקת בחוסר סבלנות על הדלת, ורוצה כבר להכנס..

עם איתי, האמצעי שלי, כבר התחלתי להשתכלל ולהניק בחוץ מכוסה בחיתול טטרה, שהאמצעי היה מחובר אליו שנים ארוכות, וזכה לכינוי האלמותי : נפי(nafi).

כשהגיעה שירה, השלישית, כדרכם של שלישיים, הכל כבר זרם. ואני הנקתי תחת כל עץ רענן.

עם חיתול/ שמיכה/ מעיל/ בלי כלום. יו ניים איט. שברתי שיאים של הנקה בבתי קפה, בטיולים, ברחוב.

ולמרות שהיתה מס' 3 עדיין החזקתי בנוהל הישן והטוב - הילדה מצייצת - מיד שולפים ציצי. מה שבטוח בטוח. סוס מנצח לא מחליפים

אחרי שירה, נולדה הרביעית. לא בדיוק ילדה, אבל המון סממנים דומים של הריון, חבלי לידה, וגדילה. קוראים לה בובה בלה.

בובה בלה צומחת גדלה ומתפתחת ואיתה הופך חיתול הטטרה שפעם כיסה אותי בזמן ההנקות לסינר הנקה מעוצב ומדוגם.
ויש שם דג, למזל, ונגד עין הרע כמובן..שיהיה לקטנטן שם בפנים עם מה לשחק בזמן שהוא יונק את הזהב הנוזלי..

בשבילכן זה פשוט סינר הנקה.



בשבילי זה זכרון מתוק של בית אהוב, של תינוק ריחני וחמים ושבע. של אביב ושל התחדשות וגדילה.

אביב שמח :)

גיל התבגרות מספר 2

טוב. אני ממש לא צריכה לכתוב עכשיו. יש מיליון ואחד דברים שהרבה יותר דחופים להעשות.

אבל בכל זאת אני לוקחת נשימה עמוקה ועוצרת לרגע.

הרבה הרהורים מביא עימו הגיל הזה, 40. מה כל כך מיוחד בו, מה הופך אותו לכל כך משמעותי? עוד נקודת צומת בדרך שגורמת לי לעצור רגע, להסתכל אחורה, להסתכל קדימה, ובעיקר לשאול שאלות..

נזכרת בגיל ההתבגרות. הצומת הראשונה. אחרי שהסתיימו העניינים הטכניים של לגדול (הגעתי למקסימום הגובה שלי בגיל 12 בערך..) והתחילו ענייני הלב והתפלספויות הנפש.. אז עוד לא קראו לזה חפירות..

מימין לשמאל: מיה, אני, זיוה, אורנה ענבל
למטה לימור ואביגיל

היינו קבוצה של 7 בנות. בודקות אחת עם השניה מי אנחנו. מגדירות מחדש. משוות אחת לשניה, אנחנו קצת דומות וקצת שונות.. מדברות המון, צוחקות נעלבות משלימות.

גדלתי מאז. למדתי, התחתנתי, ילדתי וגידלתי 3 ילדים. פתחתי עסק, הגשמתי חלום.

ועכשיו, אחרי שהסתיימו העניינים הטכניים של לגדול ולגדל - ואפשר קצת לנוח ואפילו להתחיל לשכוח את תקופת המגבונים-חיתולים-הנקות-שיניים-חיסונים-כן מתהפך לא מתהפך- נפלה על הראש זעזעוע מח?- הולכים לגן- חולים בבית- הולכים לגן- תפסיק לבעוט זה לא נעים לי- אדמדמת- אבעבועות רוח- לילה לבן- מה פתאום הוא מגמגם עכשיו? - צעד ראשון - חדר לידה - חיוך ראשון - טוסיק אדום וכו'  וכו'...

עכשיו שוב הגיע הזמן שלי. יש שקט יחסי. וזה הזמן שלי שוב לשאול. מי אני..מה אני באמת רוצה..מה היכולות והחוזקות שלי. שהציצו והתגלו עם השנים. מתעתעות. לפעמים גלויות ולפעמים חבויות.

חווית חדר לידה בלידה שניה ושלישית - אני יכולה, יש לי כח, אני חזקה, אני עושה את זה בעצמי, נוגעת בכאב ועוברת דרכו, לא נכנעת.

חווית ילד ראשון אהוב שובב וג'ינג'י - "אתם צריכים להתחיל לשים לו גבולות".."אני ממש מתנצלת שהוא כיפכיף את הבן שלך היום בגן, אנחנו נעניש אותו בחומרה, וממש אין צורך שבעלך יבוא להפחיד אותו.." "אולי ניפגש בחוץ ולא בבית..XXX אמרה לי שהיא נורא מפחדת ממנו.."

בגיל ההתבגרות חיפשתי את דרכי, רציתי להבין מי אני ומה הופך אותי למיוחדת.
עכשיו, בגיל ההתבגרות השני, אני כבר לא לבד. יש איתי גם עסק שצומח ומתגבש. לומד ללכת בעצמו. לפעמים בצעדים מהוססים לפעמים בדילוגי שמחה. מתחבט, כמוני ושואל את עצמו מה ירצה להיות כשיהיה גדול..מקבל פידבקים ומעבד אותם לאט לאט. מנסה לברור את הטוב והמועיל ולסנן את הרעש המיותר, המסרס והמפריע.והכל תמיד בטוטאליות מוחלטת. כי בובה בלה זו אני. סימביוזה אישית מקצועית - דרך חיים והשקפת עולם.

כזו אני. חווה הכל באינטנסיביות מוגברת. לא מפספסת (כמעט) שום רגש. שמחה עד הסוף. כואבת ופגועה לעיתים יותר מדי. מתרגשת. ולומדת, כל הזמן לומדת.
אולי זה מה שנועדתי להיות. תלמידה. חוקרת במעבדה מופלאה שמנסה לפענח תהליכים. לפצח תעלומות ולהבין לעזאזל איך עובדת המכונה הזאת. ולאן בכלל אנחנו כל הזמן רצים..

אני מתנצלת מראש על הדביקות..אבל זה המקום להציג לכם את גיבורת ילדותי, בגרותי וההווה שלי - ינטל, בגרסת ברברה סטרייסנד אהובתי המופלאה.

לחצו כאן כדי לשמוע את השיר

האשה שלא הסתפקה  רק בכבודה של בת מלך פנימה, ורצתה לצאת ולטעום מעולם התורה והלימוד  שריתק אותה ושהיה שמור אז לגברים בלבד.

כבר אז זיהיתי בה את הכח, הסקרנות והתשוקה למשהו  שחשוב לה ומהפנט אותה. מבלי לוותר או להכנע למה שהכתיבה לה המציאות והסביבה.
היא נתנה לעצמה לפרוש כנפיים. ולעוף. ולו רק בשביל חתיכת שמיים..

אז לכל החולמות , וגם לחולמים - אל תוותרו. לכו על זה בכל הכח.

מקסימום, היה טיול נעים.

:)

A Piece Of Sky

Tell me where
Where is it written
What is it I meant to be?
That I can't dare...
It all began the day I found..
That from my window I could only see
A piece of sky.
I stepped outside and looked around.
I never dreamed it was so wide
Or even half as high.
The time had come
(Papa, can you hear me?)
To try my wings
(Papa, are you near me?)
And even thought it seemed at any moment I could fall,
I felt the most,
(Papa, can you see me?)
Amazing things,
(Can you understand me?)
The things you can't imagine
if you've never flown at all.
Though it's safer to stay on the ground,
Sometimes where danger lies
There the sweetest of pleasures are found.
No matter where I go,
[From: http://www.elyrics.net/read/b/barbra-streisand-lyrics/a-piece-of-sky-lyrics.html]
There'll be memories that tug at my sleeve,
But there will also be
More to question, yet more to believe..
Oh tell me where?
Where is the someone who will turn and look at me?
And want to share
My ev'ry sweet-imagined possibility?
The more I live - the more I learn.
The more I learn - the more I realize
The less I know.
Each step I take -
(Papa, I've a voice now!)Each page I turn -
(Papa, I've a choice now!)Each mile I travel only means
The more I have to go.
What's wrong with wanting more?
If you can fly - then soar!
With all there is - why settle for
just a piece of sky?
Papa, I can hear you...
Papa, I can see you...
Papa, I can feel you...
Papa, watch me fly!