בובה בלה - חפצים רכים שמחבקים: 2012

יום ראשון, 9 בספטמבר 2012

שנה טובה

אז מריחים כבר את רוחות הסתיו.. ואת ההתרגשות וההכנות לקראת החגים הבאים עלינו לטובה

בינתיים, אני שמחה להזמין אתכם לבקר אותנו בחנות המעצבים של האגיס

בה אנו נוטלים חלק, וגאים להציג את הממתקים שלנו בקולקציה מיוחדת לחגים!

לקראת השקתם של חיתולים מיוחדים לבנים ולבנות הקימו בהאגיס את חנות הפופאפ המהממת

ולמה פופאפ?

כי זו חנות בוטיק מיוחדת שצצה לה לשבועיים ו..זהו!

כל כך הרבה תכולים וורודים מסביב ..הריהוט המקסים צבוע בשמנת..השראה מצוינת לעיצוב חדר התינוקות שלכם

בין המוצרים שלנו תוכלו למצוא בחנות הבוטיק: כריות פיליפילים רכות וארוכות, ספרונים רכים בשחור לבן, מוביילים של בובות,

שמיכות מעבר מפנקות, מזרני הTake Away הנחטפים שלנו , סינרי הנקה, ועוד..

לכבוד האירוע יצרו גם המעצבות אילנה ברקוביץ', טובל'ה חסין, ליהי הוד ואליאן סטולרו דגמים אופנתיים של בגדי תינוקות
בין הפריטים בחנות ניתן למצוא בגדים אופנתיים, נעליים, אקססוריז, טקסטיל ואביזרים לעיצוב חדרי תינוקות

החנות פתוחה לקהל עד 16 בספטמבר, בימים א'-ה' בשעות 20:00-9:30 ובימי ו' בשעות 15:00-9:30.

היא נמצאת במתחם גן העיר בתל אביב, קומת המזרקה.

בסמוך יש משחקיית ג'ימבורי בה תוכלו לבקר עם הקטנטנים אחרי שופינג איכותי בחנות :)

תבואו..מחכים לכם שם :)

וחוצמזה, לכבוד השנה החדשה החלטתי לצ'פר אתכם בממתק להדפסה אישית

הורידו את הקובץ הזה

בקישור הזה

הדפיסו במדפסת ביתית והנה לכם שנה טובה מעוצבת

מבית בובה בלה

יום שבת, 23 ביוני 2012

יומולדת 6 לשירה - הכי בנות שאפשר..

לפני 6 שנים וקצת היא הגיחה לאויר העולם. יום העצמאות. חדר הלידה היה שקט ומואר. 10 בבוקר. שתי לחיצות והיא בחוץ, הילדה האחרונה אבל הראשונה שלנו. בת אחרי 2 בנים :)
בגלל הסימליות המיוחדת של החג הזה שמחובר בשבילנו ב6 השנים האחרונות עם יום ההולדת שלה אנחנו חוגגים לה תמיד בתאריך העברי. ה' באייר.
השנה חגגנו כרגיל, בפיקניק יום-הולדת-עצמאות. ואח"כ חגגנו בגן. אבל הקטנה לא ויתרה. רוצה חגיגה פרטית גם לחברות..
מתוך הכרות עם עולם הpinterst הקסום והאינסופי היו לי המון רעיונות להפקת יומולדת וורודה במיוחד. בסופו של דבר בחרתי על קצה המזלג כמה רעיונות פשוטים ומדליקים שכל אחת תוכל לעשות.
אחד מהוואו אפקטים הפשוטים ביותר הוא עטיפות צבעוניות לקאפקייקס. אחרי שיטוטים מרובים ברשת, הורדתי שבלונה אבל צבעתי אותה בעצמי בפאטרנים שונים שיש לי באוסף.

וכך זה נראה אחרי גזירה ושידוך

מהרצועות של עטיפות הקאפקייקס גזרתי משולשים, חיברתי אותם בסיכות לסרט בד ויצרתי שרשרת דיגלונים מקסימה שקישטה את הגינה. בתום המסיבה אספנו את השרשראות ועכשיו הן תלויות ומעטרות את חלון הסלון בבית!

עד עכשיו השקענו באוירה הכללית..

ובמסיבת בנות כמו במסיבת בנות היה צריך לחשוב על פעילות יצירתית המחייבת שימוש בנצנצים כלשהם..

התחלנו עם קעקועי שבלונות עם נצנצים - כשהפייבוריטים היו כמובן לבבות, פרחים וכוכבים..

המשכנו עם סדנת יצירת לבבות מקושטים לחדר.

החומרים: לבבות mdf ממקס סטוק, לבבות בד גזורים במידה, דפים מודפסים מנוילנים וגזורים עם דמויות הפיה לילי, נצנצים, כוכבים צבעוניים וגואש.

השקעה באמת סמלית בחמרים, אבל תענוג גדול ותוצרים מהממים לא פחות!

ברוח היצירה המשכנו למשחקי חברה בסטייל רטרו - כלומר משחקים מהשנתון שלי..

החבילה הגיעה..

המזרנים באדיבות בובה בלה :)

סוכריות על חוט..

הכנה לחיים הנשיים הבוגרים: תליית כביסה..

וכמובן טקס העוגה, סליחה קאפקייקס, והנרות!

לסיום הכנתי פיניאטת סרטים, מכירים?

השקעתי וחברתי המון סרטי דמה, כאשר רק אחד מהסרטים פותח את דלת הסתרים למרתף הסוכריות שבארמון.

שירה קבלה את הזכות להיות הראשונה שתמשוך באחד מהסרטים

אבל התחמנית הקטנה ידעה בדיוק באיזה סרט למשוך (תהרגו אותי לא יודעת איך הצליח לה..)

ובמשיכה הראשונה נפתחה הדלת וכל הסוכריות התפזרו על הארץ לקול שאגות השמחה של הבנות

היה לנו כל כך פאן שלא שמנו לב שנגמר הזמן וההורים הגיעו לאסוף את הבנות..

יומולדת שמח שירה!

יום רביעי, 18 באפריל 2012

בובה בלה בת 4

אביב 2008. אני עם שירה בבית והיא אוטוטו בת שנתיים. אני יודעת שבגיל שנתיים היא תכנס לגן בתיה, כמו שני אחיה הגדולים. אבל אני ממש לא יודעת מה אני אעשה אחרי שהיא תכנס לגן ולי כבר לא יהיה תירוץ לא לחזור לעבודה במשרד.

רק לא לחזור למשרד..לא רוצה לחזור לשרטוטים, לתכניות העבודה, להגשות לעיריה. לא רוצה להיות עבד של קבלנים עם טעם רע . לא רוצה לחזור הביתה כל יום בחמש. לא רוצה!!

יותר מאשר ידעתי מה אני רוצה, ידעתי בוודאות מה אני לא.

וזה היה כנראה מספיק טוב בשביל ההתחלה.

תאמינו או לא..כבר לא זוכרת בדיוק. אבל איכשהוא יצרתי קשר עם מת"י חיפה ונרשמתי ליריד נשים ונפלאות שהיה מתוכנן לקראת פסח. הבנתי שאני חייבת להערך ליריד ולכן כניסתה של שירה לגן הוקדמה בהפתעה רבה לגננת ולי עצמי ל-1 במרץ.

בשבועות שאחר כך הייתי עסוקה בהכנות ליריד.

היו לי בובות לבד שתפרתי בעבודת יד וחיברתי לתמונות נושאות שם לחדר הילדים.

היתה גרסה מוקדמת ומצומצמת של מזרן הפעלולים.

היו תיקים עם קרושה

היה בלגאן גדול. אבל היתה גם התרגשות גדולה.

אה.. וגם תוויות עליהן הודפס באדום הלוגו שהופיע כך פתאום במן וודאות כזו. כאילו היה איתי תמיד.

הגיע היום של היריד ואני נערכתי על פי כל העצות שקיבלתי במת"י ביום ההדרכה לקראתו.

ארגנתי תצוגה מרשימה וצבעונית של המוצרים. הנחתי קערה עם סוכריות כדי למשוך את העוברים ושבים (כן..כן..חלק מההמלצות המעולות של מת"י..) ואפילו בחרתי מוסיקת רקע מתאימה שהתנגנה בלופ בטייפ דיסק שהבאתי.

היו לי המון בובות שתפרתי באטרף לקראת הארוע. שקיות מתנה. שקיות צלופן וחוטי רפיה ומה לא.

מארגני היריד התרשמו עמוקות מהדוכן שלי. נשמע מעולה, לא?..

אז זהו. שהכל תקתק מצויין. חוץ מהקונים. הם עמדו ולטשו עיניים בדוכן הצבעוני. לפעמים התקרבו ומשמשו איזו בובה. לרב רק חלפו על פני בדרך לשילב או לפוקס.

היריד הסתיים במפח נפש גדול, וזה אם לא לוקחים בחשבון את משפחתי המקסימה שכדי לעודד אותי בצעה מספר רכישות רחמים..גרוע מזה כבר לא יכול היה להיות..

כך בעצם נולדה בובה בלה. בניתוח קיסרי עם וואקום ומלקחיים. ארוך כואב ומאכזב.

ובדיוק כמו אחרי לידה, טראומתית ככל שתהיה - נשכחת חווית הלידה די מהר, ואת מקומה תופס במלוא תפארתו התוצר הטרי - התינוק, או במקרה שלי העסק החדש והראשון שלי. שכולו שלי.

שממש כמו תינוק יצא לי מהבטן. והיה פרי האהבה שלי. הכישרון שלי. הוא היה כל מה שאהבתי לעשות.

וכמו תינוק חדש ראיתי אותו מחייך בפעם הראשונה (כשמיכל מגומת חן ברעננה הכניסה אותי לחנות שלה)..

שמעתי אותו ממלמל מילים ראשונות (עם האייטם הראשון במרמלדה)..

רדפתי אחריו כשהתחיל ללכת ואח"כ לרוץ ( מחנות לחנות, בכל הארץ...)

התקשרתי להתנצל כשהוא הרביץ לילד בגן בפעם הראשונה (כן נקרע הריצ'רצ' אני נורא מצטערת..תקבלי חדש)

חדר העבודה שלי התמלא בספוגים ובבדים. אח"כ הסלון. בסוף הייתי חייבת להעביר אותם למחסן.

מוצרים חדשים נולדו. מוצרים ראשוניים עברו עיבוד, שיפצור, שיכלול, עידון.
מספר החנויות איתן עבדתי הלך וגדל, והיום אני גאה לספר שבובה בלה נמצאת כבר בלמעלה מ40 חנויות.

ואני, כמו אמא אווזה, מרוכזת כל כולי ביצור החדש. לעיתים נפעמת ומתרגשת מגילוי חדש או התפתחות.

לעיתים לא נרדמת מדאגה.

כי אני ובובה בלה זו סמביוזה. היא זו אני ואני זו היא.

גדלות ביחד זו לצד זו. לומדות. מתפכחות. חולמות.

כך עברו להן 4 שנים. ועכשיו אני כאן. כותבת לעצמנו סיכום יומולדת.
סיכום חלקי של דרך ארוכה ומשמעותית מאד עבורי.

רוצה לסיים בזיכרון אחד שיש לי מימי התיכון/ צבא.

באחת הפעמים (כן..היו לי הרבה כאלה..)הקמתי דוכן בחוף הים במסגרת איזשהוא פסטיבל חיפאי.

על קרש גיהוץ מכוסה במפה פרשתי את מרכולתי הצנועה שכללה אז עגילים ושרשראות מדאס (סוג של חימר סנטטי) צבוע בצבעי אקריליק.

זה הלך חזק בשנות ה90..

אחת ממארגנות הפסטיבל עברה עם אורח מכובד והציגה בפניו את הדוכנים השונים.

כשהגיעו לדוכן שלי שאל אותה האורח:" ומה יש פה? "..

-"אה, זה סתם לופטגשעפט.." היא ענתה (ובתרגום חופשי לאלה שאינם דוברי יידיש : עסקי אוויר)

ולא ידעה כמה צדקה..

בובה בלה מייצרת היום מזרני פעילות וכריות פיליפילים.

בכולם יש המון רכות. בכולם יש הרבה נפח.

הרבה אוויר.

כשהילד שלנו מתחיל ללכת הוא גם לא מפסיק ליפול.

ומאז ועד היום בובה בלה ואני משתדלות מאד

לרפד לו את נקודת המפגש עם הרצפה.

לרכך את נפילה.

כדי שיהיה קל יותר לקום -

ולהמשיך ללכת.

כי זה בעצם כל העניין - לא?..

יום רביעי, 21 במרץ 2012

על אביב הנקה ודגים

יש משהו באוויר, באביב הזה.

אותה התקופה בה נכנסנו לבית שתכננו ובנינו (כמעט) במו ידינו, בגבעת השבשבת. תקופה כזו שכל שנה מחדש עושה לי פרפרים של פריחה והתחדשות בבטן. אותה תקופה בה ילדתי 2 מתוך 3 האהובים שלי. טוב, התחדשות אמרתי, נכון..

תמיד רציתי רצפת פסיפס, או לפחות איזשהו אלמנט פסיפסי בבית. ישבתי , תכננתי, שברתי, הדבקתי ויצרתי פסיפס דגים, שהרצף שלנו הדביק וחיבר לרצפת רחבת הכניסה.

למה דגים, כולם שאלו. מי מכם מזל דגים?..

אף אחד מאיתנו לא. אבל הבית כן - כי נכנסנו אליו בדיוק במזל דגים..וחוצמזה, דגים למזל, ונגד עין הרע. מה יש? לא מזיק שיהיו בכניסה.

בשנים היפות בהן גרנו בבית ההוא האהוב (עכשיו כבר לא..עזבו, זה סיפור לפוסט אחר), ישבו הילדים על פסיפס הדגים ואכלו קרטיבים.

אני נהגתי לשבת שם בבוקר, על המדרגות ולשתות קפה, בוהה בעץ השסקים של השכנה שצמח ממנה ועד אלינו.

רחבת הכניסה שפנתה מערבה ואל גבעת השבשבת, עם פסיפס הדגים היו אחד המקומות האהובים עלי בבית. שם גם ישבתי להניק לפעמים אחר הצהרים בימים כאלה של חורף. כשהשמש המערבית מפשירה ומלטפת אותי ואת היונקת הנמרצת..

שנה וחצי של הנקה אינטנסיבית , שמצטרפת לעוד שנה ולעוד שנה וחצי. סה"כ הנקתי 4 שנים מחיי הבוגרים, קולטים?..

לא רוצה להכנס לכל הבעד והנגד של הנקה. אני מאמינה בחיבור אישי ואינטואיטיבי. או שיש, או שלא. אני מיד התחברתי.

כבר בבית החולים, עם עידו, כשלא היה לי מושג איך מתחילים, ומה מכניסים לאן..הגיעה אחות חדר התינוקות על תקן יועצת הנקה, דחפה בחזקה את התינוק הטרי והריחני ישר לציצי, והפלא קרה. הטרי והריחני ידע בדיוק מה צריך לעשות. כאילו עבר בעצמו קורס מזורז ליונקים מתחילים מתישהוא במהלך תשעת החודשים שלו ברחם שלי.

זוכרת עד היום את הכאב החד. כמו בפרסומת של האגיס או מטרנה, שרצה אז בערוץ 2. דימיינתי את האמא המניקה, נושכת שפתיים ומביטה אל הטרי והריחני במבט אוהב. במבט מוקסם. פלא.

מאז הנקתי אותו בכל זמן ובכל מקום. לא היו זמנים. כל פעם כשהוא צייץ, דחפתי לו ציצי. והיינו מאד מרוצים. גם אני, שהתמסרתי אליו באופן מלא . וגם הוא, שאני הייתי בשבילו כל מה שהוא הכיר..

בגיחותי הרבות לקניון איתו (ילד של חורף, מתנצלת מראש..) התביישתי בתחילה להניק בפומבי, ונהגתי להסתתר בתא הלבשה אחד בזארה, שהיה חביב עלי במיוחד, כי היה גדול מספיק להכניס אליו גם את העגלה.
אני חושבת שהמוכרות כבר הכירו אותי. ליתר בטחון, תמיד הכנסתי איתי איזה פריט למדידה. שלא ישאלו שאלות מיותרות. לרב הייתי גם קונה אותו בסוף..

אח"כ גיליתי את תא ההנקה המצומצם בשילב. לא ממש מוצלח, כי תמיד היתה אמא מניקה אחרת מתדפקת בחוסר סבלנות על הדלת, ורוצה כבר להכנס..

עם איתי, האמצעי שלי, כבר התחלתי להשתכלל ולהניק בחוץ מכוסה בחיתול טטרה, שהאמצעי היה מחובר אליו שנים ארוכות, וזכה לכינוי האלמותי : נפי(nafi).

כשהגיעה שירה, השלישית, כדרכם של שלישיים, הכל כבר זרם. ואני הנקתי תחת כל עץ רענן.

עם חיתול/ שמיכה/ מעיל/ בלי כלום. יו ניים איט. שברתי שיאים של הנקה בבתי קפה, בטיולים, ברחוב.

ולמרות שהיתה מס' 3 עדיין החזקתי בנוהל הישן והטוב - הילדה מצייצת - מיד שולפים ציצי. מה שבטוח בטוח. סוס מנצח לא מחליפים

אחרי שירה, נולדה הרביעית. לא בדיוק ילדה, אבל המון סממנים דומים של הריון, חבלי לידה, וגדילה. קוראים לה בובה בלה.

בובה בלה צומחת גדלה ומתפתחת ואיתה הופך חיתול הטטרה שפעם כיסה אותי בזמן ההנקות לסינר הנקה מעוצב ומדוגם.
ויש שם דג, למזל, ונגד עין הרע כמובן..שיהיה לקטנטן שם בפנים עם מה לשחק בזמן שהוא יונק את הזהב הנוזלי..

בשבילכן זה פשוט סינר הנקה.

בשבילי זה זכרון מתוק של בית אהוב, של תינוק ריחני וחמים ושבע. של אביב ושל התחדשות וגדילה.

אביב שמח :)

יום ראשון, 4 במרץ 2012

גיל התבגרות מספר 2

טוב. אני ממש לא צריכה לכתוב עכשיו. יש מיליון ואחד דברים שהרבה יותר דחופים להעשות.

אבל בכל זאת אני לוקחת נשימה עמוקה ועוצרת לרגע.

הרבה הרהורים מביא עימו הגיל הזה, 40. מה כל כך מיוחד בו, מה הופך אותו לכל כך משמעותי? עוד נקודת צומת בדרך שגורמת לי לעצור רגע, להסתכל אחורה, להסתכל קדימה, ובעיקר לשאול שאלות..

נזכרת בגיל ההתבגרות. הצומת הראשונה. אחרי שהסתיימו העניינים הטכניים של לגדול (הגעתי למקסימום הגובה שלי בגיל 12 בערך..) והתחילו ענייני הלב והתפלספויות הנפש.. אז עוד לא קראו לזה חפירות..

מימין לשמאל: מיה, אני, זיוה, אורנה ענבל
למטה לימור ואביגיל

היינו קבוצה של 7 בנות. בודקות אחת עם השניה מי אנחנו. מגדירות מחדש. משוות אחת לשניה, אנחנו קצת דומות וקצת שונות.. מדברות המון, צוחקות נעלבות משלימות.

גדלתי מאז. למדתי, התחתנתי, ילדתי וגידלתי 3 ילדים. פתחתי עסק, הגשמתי חלום.

ועכשיו, אחרי שהסתיימו העניינים הטכניים של לגדול ולגדל - ואפשר קצת לנוח ואפילו להתחיל לשכוח את תקופת המגבונים-חיתולים-הנקות-שיניים-חיסונים-כן מתהפך לא מתהפך- נפלה על הראש זעזעוע מח?- הולכים לגן- חולים בבית- הולכים לגן- תפסיק לבעוט זה לא נעים לי- אדמדמת- אבעבועות רוח- לילה לבן- מה פתאום הוא מגמגם עכשיו? - צעד ראשון - חדר לידה - חיוך ראשון - טוסיק אדום וכו' וכו'...

עכשיו שוב הגיע הזמן שלי. יש שקט יחסי. וזה הזמן שלי שוב לשאול. מי אני..מה אני באמת רוצה..מה היכולות והחוזקות שלי. שהציצו והתגלו עם השנים. מתעתעות. לפעמים גלויות ולפעמים חבויות.

חווית חדר לידה בלידה שניה ושלישית - אני יכולה, יש לי כח, אני חזקה, אני עושה את זה בעצמי, נוגעת בכאב ועוברת דרכו, לא נכנעת.

חווית ילד ראשון אהוב שובב וג'ינג'י - "אתם צריכים להתחיל לשים לו גבולות".."אני ממש מתנצלת שהוא כיפכיף את הבן שלך היום בגן, אנחנו נעניש אותו בחומרה, וממש אין צורך שבעלך יבוא להפחיד אותו.." "אולי ניפגש בחוץ ולא בבית..XXX אמרה לי שהיא נורא מפחדת ממנו.."

בגיל ההתבגרות חיפשתי את דרכי, רציתי להבין מי אני ומה הופך אותי למיוחדת.
עכשיו, בגיל ההתבגרות השני, אני כבר לא לבד. יש איתי גם עסק שצומח ומתגבש. לומד ללכת בעצמו. לפעמים בצעדים מהוססים לפעמים בדילוגי שמחה. מתחבט, כמוני ושואל את עצמו מה ירצה להיות כשיהיה גדול..מקבל פידבקים ומעבד אותם לאט לאט. מנסה לברור את הטוב והמועיל ולסנן את הרעש המיותר, המסרס והמפריע.והכל תמיד בטוטאליות מוחלטת. כי בובה בלה זו אני. סימביוזה אישית מקצועית - דרך חיים והשקפת עולם.

כזו אני. חווה הכל באינטנסיביות מוגברת. לא מפספסת (כמעט) שום רגש. שמחה עד הסוף. כואבת ופגועה לעיתים יותר מדי. מתרגשת. ולומדת, כל הזמן לומדת.
אולי זה מה שנועדתי להיות. תלמידה. חוקרת במעבדה מופלאה שמנסה לפענח תהליכים. לפצח תעלומות ולהבין לעזאזל איך עובדת המכונה הזאת. ולאן בכלל אנחנו כל הזמן רצים..

אני מתנצלת מראש על הדביקות..אבל זה המקום להציג לכם את גיבורת ילדותי, בגרותי וההווה שלי - ינטל, בגרסת ברברה סטרייסנד אהובתי המופלאה.

לחצו כאן כדי לשמוע את השיר

האשה שלא הסתפקה רק בכבודה של בת מלך פנימה, ורצתה לצאת ולטעום מעולם התורה והלימוד שריתק אותה ושהיה שמור אז לגברים בלבד.

כבר אז זיהיתי בה את הכח, הסקרנות והתשוקה למשהו שחשוב לה ומהפנט אותה. מבלי לוותר או להכנע למה שהכתיבה לה המציאות והסביבה.
היא נתנה לעצמה לפרוש כנפיים. ולעוף. ולו רק בשביל חתיכת שמיים..

אז לכל החולמות , וגם לחולמים - אל תוותרו. לכו על זה בכל הכח.

מקסימום, היה טיול נעים.

:)

A Piece Of Sky

Tell me where
Where is it written
What is it I meant to be?
That I can't dare...
It all began the day I found..
That from my window I could only see
A piece of sky.
I stepped outside and looked around.
I never dreamed it was so wide
Or even half as high.
The time had come
(Papa, can you hear me?)
To try my wings
(Papa, are you near me?)
And even thought it seemed at any moment I could fall,
I felt the most,
(Papa, can you see me?)
Amazing things,
(Can you understand me?)
The things you can't imagine
if you've never flown at all.
Though it's safer to stay on the ground,
Sometimes where danger lies
There the sweetest of pleasures are found.
No matter where I go,
[From: http://www.elyrics.net/read/b/barbra-streisand-lyrics/a-piece-of-sky-lyrics.html]
There'll be memories that tug at my sleeve,
But there will also be
More to question, yet more to believe..
Oh tell me where?
Where is the someone who will turn and look at me?
And want to share
My ev'ry sweet-imagined possibility?
The more I live - the more I learn.
The more I learn - the more I realize
The less I know.
Each step I take -
(Papa, I've a voice now!)Each page I turn -
(Papa, I've a choice now!)Each mile I travel only means
The more I have to go.
What's wrong with wanting more?
If you can fly - then soar!
With all there is - why settle for
just a piece of sky?
Papa, I can hear you...
Papa, I can see you...
Papa, I can feel you...
Papa, watch me fly!

יום שבת, 25 בפברואר 2012

הוראות הפעלה

"קודם תשימי 2 כפיות וחצי שוקולית
רק אחר כך תוסיפי חלב
ותערבבי טוב שלא יהיו גושים שיצופו למעלה
זה עושה לי בחילה
ואל תחממי, אני רוצה קר.."

ילדים בדרך כלל לא מגיעים עם הוראות הפעלה.
לפעמים הם פשוט מכתיבים לך אותן.
את תפקחי אוזניים טוב טוב ותרשמי.

יום שני, 20 בפברואר 2012

גבעה למכירה..

זה התחיל בתמונה שפגשתי בפייסבוק

אלוהים. אלה היו זוג הכורסאות שלנו. מהבית האהוב שלנו בגבעת השבשבת.

זה שעזבנו לפני 3 שנים לטובת דירה שכורה שלא הצליחה להכיל את זוג היפות האלה ,ועוד כמה יפיפיות וינטג' שננטשו בכאב רב על המדרכה.

ועכשיו הן מוצעות למכירה בחנות וינטג' בכפר סבא. 750 שח ליחידה.

לזכרונות אין מחיר. והכורסאות האלה צרובות אצלי בזיכרון עם הבית הראשון שבנינו בגבעת השבשבת.

נתחיל מהתחלה.

חורשת המייסדים, או כפי שהיא מכונה ע"י המקומיים גבעת השבשבת.

רק היום, כשקפצתי לסיור צילומים נוסטלגי, גיליתי שאנחנו חולקות גיל משותף..

כן, כן, גבעת השבשבת ואני חוגגות 40 השנה :)

זוכרת אותה מגיל קטן מטיולים משפחתיים.

אחד מהם היה סוער במיוחד, קבלו תמונה:

אני בת 12-13 בערך, נעולה בסקטים החדשים שקיבלתי מחו"ל, ודוהרת בירידה התלולה של הגבעה תוך כדי שאני דוחפת את עגלת התינוק של אחותי הקטנה..לא יודעת מה עבר לי בראש כשהתחלתי לרדת בירידה, אבל לקראת סופה הבנתי שאנחנו עומדות בפני התנגשות חזיתית ממש לא נעימה. לולא אבא שלי, שעמד בקצה הירידה, ובקור רוח מדהים שלח יד אחת לתפוס אותי, ובמקביל הצליח לתפוס גם את העגלה בידו השניה, הסיפור היה יכול להגמר אחרת..

בשנה ג' ללימודי בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון עברנו עופר ואני לגור יחד. הדירה הראשונה שלנו היתה ברחוב אזר 19.דירת שניים וחצי חדרים קטנטונת אבל מלאת אור, כשמחלונות המרפסת נשקפת לא אחרת מאשר הגבעה.

זה היה המפגש הבוגר הראשון שלנו עם הגבעה וחזרנו לגלות את קסמיה הנפלאים.

הפריחה, הריחות, וציוץ הציפרים. כל כך הרבה טבע. מבלי לצאת מהעיר.

מאז יצא לנו לנדוד במספר דירות סביב לגבעה. את הבית הראשון שלנו ידענו שנרצה לקנות אך ורק באזור הזה. חיפושים סיזיפים של משהו כמו 4 שנים הובילו אותנו בסופו של דבר לבית חלומותינו. בול מה שרצינו. ישן, מוזנח, עם המון פוטנציאל, גינה וחזית דרומית. בינגו!

כך זה נראה במקור

וכך זה נראה אחרי קצת דם יזע ודמעות..

קראנו לו הצימר. היתה לנו קומת גלריה עם רצפת עץ, וגג משופע איתו הסתדרנו לא רע בכלל בשל גבהנו הצנוע..

ונוף של אורנים ברושים וחרוב אחד ענקי מהחלון.

חוץ מהעובדה שזה היה הבית הראשון שקנינו, זה היה גם הפרויקט האדריכלי העצמאי הראשון שלי. התנסות מרגשת ומספקת במיוחד.וכך זה נראה מבפנים.

הכל היה נפלא, באמת. לתוך הבית הזה, שכבר גרו בו עידו ואיתי, נולדה שירה. גדלנו בו. חגגנו ימי הולדת שמחים על הגבעה. הזמנו חברים ומשפחה. בכל שבת ישבנו על המרפסת הקטנה שמשקיפה על עץ החרוב של השכנה והרגשנו ברי מזל.

למרגלות הגבעה שכנה כבר מספר שנים ישיבה חרדית. שקטה ונבלעת בנוף הפסטורלי.ממש לא מאיימת.

נווה שאנן היתה מאז ומעולם שכונה מעורבת של חילוניים ודתיים חובשי כיפה סרוגה. היתה אוירה טובה ויחסי שכנות ידידותיים בין אלה ואלה.

אבל משהו בשכונה שלנו התחיל להשתנות.

יותר ויותר משפחות חרדיות הגיעו אל השכונה.

בחורי ישיבה חרדים שעברו מולי בשביל בדרך הביתה,הסבו מבטם ממני גם כשהייתי עטופה בשני סוודרים מעיל וצעיף. האוכלוסיה החילונית נטשה את גן המשחקים בו בילינו שעות ארוכות עם הילדים , והוא התמלא באמהות ובילדים חרדיים שהכריזו על הפרדה בשעות המשחק בין בנים לבנות.

מדי פעם רוסס איזה שלט חוצות על תחנת אוטובוס.

נווה שאנן בכלל, וגבעת השבשבת בפרט הפכו להיות מעין בני ברק החיפאית.

הגבעה הירוקה נצבעה בשחור.

הרגשנו זרים בביתנו שלנו.

ואז התקבלה ההחלטה. היא לא היתה פשוטה בכלל.

ראינו את עצמנו מזדקנים בבית שבנינו. איך נוכל לעזוב את המקום הזה שאנחנו כל כך מחוברים אליו. את הבית שבנינו בעמל כפינו. את הבית שלנו...

לקח לזה זמן להבשיל. בסופו של דבר העמדנו את הבית למכירה.

סיבת העזיבה הרשמית שצויינה בפני הקונים הפוטנציאליים היתה מעבר לתל אביב..כן בטח, אנחנו..

לא עברנו לתל אביב אלא לצד השני של חיפה, זה שצופה אל חופיה המערביים.

זו היתה הפעם הראשונה בה עזבנו, עופר ואני, את השכונה שנולדנו בה, נוה שאנן.

זהו. כאן מגיע הסיפור הזה אל סופו.

חוזרים לנקודה בה התחלתי לספר: שתי כורסאות שנשארו מיותמות על המדרכה. מעבר מבית גדול לדירה קטנה יותר אילץ אותנו להפרד מעוד כמה חפצים אהובים. פשוט לא היה מקום..

חשוב לי להגיד לסיום שיצא גם משהו טוב מהעניין.

השארנו מאחורינו בית חומרי שבנינו. קירות, קורות ברזל, והמון רצפת עץ..

אבל את הבית האמיתי שלנו לקחנו איתנו.

שני הורים ושלושה ילדים.

זה הבית האמיתי.

זה הבית שבלב.

יום שני, 13 בפברואר 2012

בובות

בובה בלה. כך קראו לבובה הראשונה שלי. קיבלתי אותה בערך בגיל 3 מהדודים בפאריס.
זוכרת את עצמי עומדת בקצה המסדרון וצופה בהשתאות בבובה המהלכת. אחד הזכרונות הראשונים שלי.
כן. היא ידעה ללכת ולשיר. היה לה מן תקליט כזה בבטן, בצבע כחול שקוף .
בצד אחד היו שירים. ובצד השני מתכון מפחיד להכנת חלזונות ממולאים..

זו לצערי אינה התמונה של הבובה המקורית שלי אלא אחת שמצאתי באינטרנט.
לבובה בלה שלי היתה שמלת מיני אדומה ומעיל פרווה חום..
במפגש משפחתי עם נטלי, בת הדודה שלי, נודע לי שבובה בלה לא היתה רק הבובה הפרטית שלי אלא תופעה גדולה הרבה יותר שמקורה בצרפת בין השנים 1946-1984.
למי שמתעניין בקצת הסטוריה הנה קישור לאתר הבית של poupees-bella.

בובות זה עניין של בנות. אני חושבת. ויסלחו לי כל הגברים אבל הן נותנות פורקן ליצר האמהי שלנו. אני זוכרת את עצמי מניקה את הבובות שלי. קורס ההכנה להנקה הכי טוב שאפשר לבקש :)
יש משהו בהן שמדבר אלי עד היום, גם אחרי שכבר גידלתי 3 בובות אנושיות משלי. אני תמיד שמחה לפגוש בהן ולאסוף אותן אלי. במיוחד אם יש בהן ניחוח נוסטלגי שמזכיר לי את הילדות.
אלה בובות פלסטיק בסגנון רטרו שמצאתי באמסטרדם.

כשפתחתי את העסק באביב 2008 אלה היו הבובות הראשונות שיצרתי.

הן היו נורא צבעוניות ושמחות. תפורות בעבודת יד אחת אחת. רקומות ומושקעות למשעי.

אחריהן באו הבובכיס. בובות מתוקות וקטנטנות שהן חלק מקולקציה שלמה של בובות שנוצרו במחשבה להיות מן אובייקטי מעבר. כאלה שיוכלו להיות צעצוע מנחם, מחבק ומרגיע. כאלה שלוקחים בכיס לכל מקום. כאלה שרציתי עבור הילדים הפרטיים שלי, שיוכלו להיות איתם בגן כשהם מתגעגעים. שיתנו להם אומץ כשהם קצת מפחדים. מן קסם כזה בכיסים.

(אני מכירה גם כמה מבוגרים שלא היו מתנגדים לקצת מהקסם הזה..)

זו היתה הורסיה הראשונה :