בובה בלה - חפצים רכים שמחבקים: 2013

רחוב בלפור, חיפה, 1998

"כשהייתי קטנה אמא שלי היתה סוחבת אותי איתה להסתובב בעיר התחתית. לקנות בדים, מכשירי כתיבה או שאר דברים..אני שנאתי את הרעש וההמולה שהיו שם. נשרכתי אחריה בחוסר חשק, אבל היא תמיד אמרה שזה המקום הכי יפה – וכשאני אגדל אני אבין..אז נדמה לי שהבנתי.."

(מתוך עבודת גמר שהגשתי בקורס צילום בטכניון, 1998)

רחוב יוסף, חיפה, 1998

בסוף שנה חמישית בפקולטה לארכיטקטורה תכננתי פרויקט שנקרא חזרה לאלנבי. רחוב אלנבי, תל אביב. הכל היה כבר כמעט מוכן להגשה, אפילו המנחה היה מרוצה, אבל אני לא. שבוע בערך לפני ההגשה, וגם לפני החתונה שלנו, שהיו בהפרש המזעזע של יומיים בלבד (!!) – החלטתי לוותר עליו ולגשת למועד ב'.

אחרי חתונה אחת ושבועיים של ירח דבש בפרובנס ובריביירה הצרפתית, ידעתי בדיוק איך אמור להראות הפרויקט שלי, ומה אני בעצם רוצה לומר.

וכך נראתה ההגשה של בחזרה לאלנבי, עם קצת יותר תובנות לגבי התחדשות עירונית, תרבות רחוב, ומשמעותם של חללים המתאימים להולכי רגל. ככה נראתה תחילתה של ההתאהבות. ברחוב..בעיר..

מודל פרוייקט גמר

"פרוייקט זה מנסה ליצור שפה, או להגדיר שיטה בעזרתה יוכל הרחוב להמשיך להתפתח ולהבנות לאורך זמן – עד ליצירת רקמה אחידה ועשירה. לא בבת אחת ולא באופן קיצוני או חד פעמי, כי אם בהדרגה..בדינמיקה של התחדשות..השתנות..תנועה. כמו העיר. כמו תל אביב.." (מתוך פרויקט הגמר שלי, ארכיטקטורה, טכניון 1998)

השראה פרויקט גמר, טכניון

6 שנים מאוחר יותר, הגשתי את עבודת המאסטר באותה הפקולטה..

וכך מצאתי את עצמי מטפלת שוב ברחוב, ושוב בתל אביב..

צללתי לתוך תחום ההתחדשות העירונית בעולם, אספתי Case Studies וגיבשתי שורת המלצות לאיך ומה לעשות כדי להחזיר את דיזנגוף לימי הזוהר שלו..

חשבתי שדברים כאלה יכולים לקרות רק בעיר הגדולה, בתל אביב. מוקסמת ממנה, שמחתי לקפוץ לביקור בכל הזדמנות שהיתה לי. לשבת בבית קפה, לעשות קניות ברחוב, סתם להסתובב ולנשום אויר אורבאני..

עם הגשת התיזה ולידתה של שירה הסתיים הפרק הארכיטקטוני בקריירה שלי. הבנתי שמה שאני באמת רוצה לעשות הוא להיות יותר מעצבת ופחות ארכיטקטית. מאז שהפכתי לאמא היה לי חיבור חזק ואינטואיטיבי לעולם הילדים – ושם רציתי ליצור.

באפריל השנה, לאחר 5 שנים בהן פעלתי מהסטודיו הביתי שלי, נפלה לידי הזדמנות קסומה של פתיחת סטודיו בעיר התחתית המתחדשת. בחיפה.