בובה בלה בת 4

אביב 2008. אני עם שירה בבית והיא אוטוטו בת שנתיים. אני יודעת שבגיל שנתיים היא תכנס לגן בתיה, כמו שני אחיה הגדולים. אבל אני ממש לא יודעת מה אני אעשה אחרי שהיא תכנס לגן ולי כבר לא יהיה תירוץ לא לחזור לעבודה במשרד.

רק לא לחזור למשרד..לא רוצה לחזור לשרטוטים, לתכניות העבודה, להגשות לעיריה. לא רוצה להיות עבד של קבלנים עם טעם רע . לא רוצה לחזור הביתה כל יום בחמש. לא רוצה!!

יותר מאשר ידעתי מה אני רוצה, ידעתי בוודאות מה אני לא.

וזה היה כנראה מספיק טוב בשביל ההתחלה.

תאמינו או לא..כבר לא זוכרת בדיוק. אבל איכשהוא יצרתי קשר עם מת"י חיפה ונרשמתי ליריד נשים ונפלאות שהיה מתוכנן לקראת פסח. הבנתי שאני חייבת להערך ליריד ולכן כניסתה של שירה לגן הוקדמה בהפתעה רבה לגננת ולי עצמי ל-1 במרץ.

בשבועות שאחר כך הייתי עסוקה בהכנות ליריד.

היו לי בובות לבד שתפרתי בעבודת יד וחיברתי לתמונות נושאות שם לחדר הילדים.

היתה גרסה מוקדמת ומצומצמת של מזרן הפעלולים.

היו תיקים עם קרושה

היה בלגאן גדול. אבל היתה גם התרגשות גדולה.

אה.. וגם תוויות עליהן הודפס באדום הלוגו שהופיע כך פתאום במן וודאות כזו. כאילו היה איתי תמיד.

הגיע היום של היריד ואני נערכתי על פי כל העצות שקיבלתי במת"י ביום ההדרכה לקראתו.

ארגנתי תצוגה מרשימה וצבעונית של המוצרים. הנחתי קערה עם סוכריות כדי למשוך את העוברים ושבים (כן..כן..חלק מההמלצות המעולות של מת"י..) ואפילו בחרתי מוסיקת רקע מתאימה שהתנגנה בלופ בטייפ דיסק שהבאתי. 

היו לי המון בובות שתפרתי באטרף לקראת הארוע. שקיות מתנה. שקיות צלופן וחוטי רפיה ומה לא.

מארגני היריד התרשמו עמוקות מהדוכן שלי. נשמע מעולה, לא?..

אז זהו. שהכל תקתק מצויין. חוץ מהקונים. הם עמדו ולטשו עיניים בדוכן הצבעוני. לפעמים התקרבו ומשמשו איזו בובה. לרב רק חלפו על פני בדרך לשילב או לפוקס.

היריד הסתיים במפח נפש גדול, וזה אם לא לוקחים בחשבון את משפחתי המקסימה שכדי לעודד אותי בצעה מספר רכישות רחמים..גרוע מזה כבר לא יכול היה להיות..

כך בעצם נולדה בובה בלה. בניתוח קיסרי עם וואקום ומלקחיים. ארוך כואב ומאכזב.

ובדיוק כמו אחרי לידה, טראומתית ככל שתהיה - נשכחת חווית הלידה די מהר, ואת מקומה תופס במלוא תפארתו התוצר הטרי - התינוק, או במקרה שלי העסק החדש והראשון שלי. שכולו שלי.

שממש כמו תינוק יצא לי מהבטן. והיה פרי האהבה שלי. הכישרון שלי. הוא היה כל מה שאהבתי לעשות.

וכמו תינוק חדש ראיתי אותו מחייך בפעם הראשונה (כשמיכל מגומת חן ברעננה הכניסה אותי לחנות שלה)..

שמעתי אותו ממלמל מילים ראשונות (עם האייטם הראשון במרמלדה)..

רדפתי אחריו כשהתחיל ללכת ואח"כ לרוץ ( מחנות לחנות, בכל הארץ...)

התקשרתי להתנצל כשהוא הרביץ לילד בגן בפעם הראשונה (כן נקרע הריצ'רצ' אני נורא מצטערת..תקבלי חדש)

חדר העבודה שלי התמלא בספוגים ובבדים. אח"כ הסלון. בסוף הייתי חייבת להעביר אותם למחסן.

מוצרים חדשים נולדו. מוצרים ראשוניים עברו עיבוד, שיפצור, שיכלול, עידון.
 מספר החנויות איתן עבדתי הלך וגדל,  והיום אני גאה לספר שבובה בלה נמצאת כבר בלמעלה מ40 חנויות.

ואני, כמו אמא אווזה, מרוכזת כל כולי ביצור החדש. לעיתים נפעמת ומתרגשת מגילוי חדש או התפתחות.

לעיתים לא נרדמת מדאגה.

כי אני ובובה בלה זו סמביוזה. היא זו אני ואני זו היא.

גדלות ביחד זו לצד זו. לומדות. מתפכחות. חולמות.

כך עברו להן 4 שנים. ועכשיו אני כאן. כותבת לעצמנו סיכום יומולדת.
סיכום חלקי של דרך ארוכה ומשמעותית מאד עבורי.

רוצה לסיים בזיכרון אחד שיש לי מימי התיכון/ צבא.

באחת הפעמים (כן..היו לי הרבה כאלה..)הקמתי דוכן בחוף הים  במסגרת איזשהוא פסטיבל חיפאי.

על קרש גיהוץ מכוסה במפה פרשתי את מרכולתי הצנועה שכללה אז עגילים ושרשראות מדאס (סוג של חימר סנטטי) צבוע בצבעי אקריליק.

זה הלך חזק בשנות ה90..

אחת ממארגנות הפסטיבל עברה עם אורח מכובד והציגה בפניו את הדוכנים השונים.

כשהגיעו לדוכן שלי שאל אותה האורח:" ומה יש פה? "..

-"אה, זה סתם לופטגשעפט.." היא ענתה  (ובתרגום חופשי לאלה שאינם דוברי יידיש : עסקי אוויר)

ולא ידעה כמה צדקה..

בובה בלה מייצרת היום מזרני פעילות וכריות פיליפילים.

בכולם יש המון רכות. בכולם יש הרבה נפח.

הרבה אוויר.

כשהילד שלנו מתחיל ללכת הוא גם לא מפסיק ליפול.

ומאז ועד היום בובה בלה ואני משתדלות מאד

לרפד לו את נקודת המפגש עם הרצפה.

לרכך את נפילה.

כדי שיהיה קל יותר לקום -

ולהמשיך ללכת.

כי זה בעצם כל העניין - לא?..